רבי חייא, המכונה "רבי חייא רבה" (הגדול), היה מגדולי חכמי ישראל בתקופת המעבר שבין התנאים לאמוראים. הוא עלה מבבל לארץ ישראל יחד עם בניו, יהודה וחזקיה, והפך לתלמידו המובהק ולחברו של רבי יהודה הנשיא. מסורת עתיקת יומין מצביעה על קברו בטבריה, שם הוא טמון יחד עם שני בניו הקדושים, מקום השואב אליו רבבות מתפללים המבקשים ישועה בזכות תורתם ותפילתם.

התלמוד (מסכת בבא מציעא דף פ"ה) מתאר את מפעל חייו העצום של רבי חייא, עליו הצהיר: "עושה אני שלא תשתכח תורה מישראל".

בימים בהם הייתה סכנה שהתורה תישכח, יצא רבי חייא וזרע פשתן. כשהפשתן גדל, טווה ממנו רשתות. באותן רשתות צד צבאים, את בשרם חילק ליתומים ולעניים, ומעורות הצבאים הכין מגילות קלף טהורות. על מגילות אלו כתב את חמשת חומשי התורה.

לאחר מכן, לקח רבי חייא חמישה ילדים ולימד כל אחד מהם חומש אחד. בנוסף, לקח שישה ילדים נוספים ולימד כל אחד מהם סדר אחד משישה סדרי משנה. ציווה עליהם רבי חייא: "עד שאחזור אליכם, למדו אחד את השני - כל אחד את החומש והסדר שהוא יודע לחברו". בזכות מסירות נפש זו של התחלה מן היסודות ממש - מזריעת הפשתן ועד הלימוד - הבטיח רבי חייא שהתורה תמשיך להאיר בישראל לנצח.

עוצמת תפילתם של רבי חייא ובניו מתוארת בתלמוד כבעלת כוח להביא את המשיח ולשנות סדרי בראשית. הגמרא מספרת שכאשר גזרו תענית על עצירת גשמים, הורידו את רבי חייא ושני בניו לשמש כחזנים.