ביום י"ד באייר חל יום ההילולא של התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס, שזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. המנהג לציין את יום זה בטבריה השתרש לאורך הדורות, כאשר יש הסוברים כי זהו יום פטירתו, ואחרים מציינים כי המועד נקבע בסמיכות להילולת הרשב"י במירון, כדי לאפשר להמונים הפוקדים את הצפון להשתטח גם על ציונו של רבי מאיר.

סיפור הנס המופלא שהתרחש לרבי מאיר מופיע בגמרא: רבי חנינא בן תרדיון היה חמיו של רבי מאיר. כאשר מצאו אותו הרומאים עוסק בתורה הוציאו אותו להורג בשריפה וגם הרגו את אשתו וכלאו את אחת מבנותיו בבית בושת רומאי.

בעידודה של אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא, התחפש רבי מאיר לאביר רומאי וביקש מהשומר ששמר על אחותה של אשתו לשחרר אותה. ענה לו השומר "מפחד אני מהמלכות". הוציא רבי מאיר צרור דינרים ואמר לו: "בחצי מהכסף הזה תשתמש כדי לשחד את הממונים עליך, את החצי השני קח לעצמך". שאל אותו השומר: "ומה אעשה לאחר שייגמר הכסף ולא יהיה לי במה לשחד?". ענה לו רבי מאיר: "אם תיקלע למצב כזה, אמור את המילים 'אֱ-לָהָא דְמֵאִיר עֲנֵנִי' ותינצל".

השומר פקפק בכוחה של הסגולה הנסית ורבי מאיר הוכיח לו שהסגולה אכן עובדת: הוא התגרה בכלבים טורפי-אדם שהיו שם וכשהללו קרבו לטרוף אותו אמר "אֱ-לָהָא דְמֵאִיר עֲנֵנִי" וניצל. לאחר שראה כך, השתכנע השומר בכוחה של הסגולה ונאות לשחרר את בתו של רבי חנינא.

בסופו של דבר נודע למלך שהשומר שחרר אותה ונגזר דינו למות בתלייה. בעודו על הגרדום אמר השומר "אֱ-לָהָא דְמֵאִיר, עֲנֵנִי!" ובאורח פלא לא הצליחו התליינים לבצע את גזר הדין. סיפור זה נודע לשלטונות שחקקו את דמותו של רבי מאיר בשערי רומי, ובעקבות כך הוא נאלץ לברוח לבבל.

על סמך סיפור זה השתרש המנהג בכל תפוצות ישראל לתרום כסף לצדקה לזכות נשמתו של רבי מאיר, בפרט כאשר נקלעים למצוקה או זקוקים לישועה מיוחדת. מובא בשם מורינו הבעש"ט הקדוש:
"אם אדם בסכנה וצריך לנס אזי יתן ח"י גדולים לנרות בשביל נשמת רמבה"ן, ויאמר בפה מלא: אני מנדר אותן ח"י גדולים לנרות בשביל נשמת רמבה"ן 'אלהא דמאיר ענני' שלוש פעמים"